החברים הישנים כבר לא מגיעים. במקומם יש חבורה חדשה שאת לא מכירה, שמגיעה לאסוף אותו בשעות מוזרות. הוא חוזר עם ריח של סיגריות, הטלפון תמיד הפוך על השולחן, ואת מרגישה שהוא נסחף למקום שאת לא יכולה להגיע אליו.
את המאמר הזה אני כותב מהצד השני. אחרי שאיבדתי את אמא שלי בגיל 13, מצאתי את עצמי בחבורה כזאת: עישון, אלכוהול, חומרים. העיפו אותי מבית הספר, וגם כשנכנסתי לפנימייה, כל סוף שבוע חזרתי לאותה חבורה. אז אני מכיר את זה גם מבפנים. ואני יודע מה עבד, ומה רק הרחיק אותי עוד יותר.
למה החבורה כל כך חזקה בגיל הזה
בגיל ההתבגרות, החברים הופכים לחשובים יותר כמעט מכל דבר אחר, וזה מתבטא גם בהחלטות. גרדנר וסטיינברג בדקו את זה ב־2005 בעזרת משחק נהיגה ממוחשב, שבו המשתתפים היו צריכים להחליט אם לעצור ברמזור צהוב. כשהיו לידם חברים, מתבגרים הסתכנו הרבה יותר מאשר כששיחקו לבד. אצל המבוגרים בניסוי, נוכחות החברים כמעט לא שינתה את ההחלטות.
במילים אחרות: אותו ילד שלבד מקבל החלטות סבירות, יכול לקבל החלטות אחרות לגמרי כשהחבורה סביבו. זה לא אומר שהוא "ילד רע". זה אומר שבגיל הזה, הצורך להיות שייך הוא חזק מאוד.
מה הוא מקבל שם
כמעט אף ילד לא בוחר חבורה בעייתית בגלל העישון או החומרים. הוא בוחר אותה בגלל מה שהיא נותנת לו. בסדנה אנחנו קוראים לזה "הרווח הנסתר":
- שייכות. מקום שבו מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא.
- מעמד. בחבורה הוא מישהו. בבית הספר אולי הוא "החלש" או "הבעייתי".
- בריחה מכאב. אצלי זה היה העיקר. הכאב על אמא מצא לו דרך החוצה, והחבורה הייתה המקום שבו לא הייתי צריך להרגיש אותו.
- חופש. מקום בלי ביקורת, בלי ציפיות ובלי "מה יהיה איתך".
ושימי לב לשאלה הקשה: אם הוא מקבל בחבורה משהו שחסר לו בבית, לאסור עליו ללכת לא ימלא את החוסר. זה רק ייקח לו את המקום היחיד שבו הוא מרגיש שהוא מקבל אותו.
למה איסורים לבד לא עובדים
"אני אוסרת עלייך להיפגש איתם" היא התגובה הכי טבעית. אבל אצל רוב המתבגרים, היא מובילה לאחד משני דברים: מאבק גלוי, או הסתרה. הוא ימשיך להיפגש איתם, רק שעכשיו את לא תדעי.
והמחקר מחזק את זה. החוקרים קר וסטאטין מצאו שרוב מה שהורים יודעים על חיי המתבגרים שלהם מגיע ממה שהילד בוחר לספר, ולא מפיקוח ומאיסורים. ברגע שהקשר הופך למלחמה, ערוץ המידע הכי חשוב שלך נסגר.
מה עבד אצלי
לא עונשים ולא שיחות מוסר. מה שהזיז אותי היה שאבא שלי שינה את הדרך שלו אליי: במקום לנסות לשבור את החומות שבניתי, הוא למד להגיע אליי מאחוריהן. השינוי שלי התחיל בבית, לא בחבורה.
מה כן עוזר
להכיר את החברים
להזמין אותם הביתה, להציע הסעה, לשאול עליהם בסקרנות ולא בחקירה. חברים שאת מכירה הם פחות "הם" ויותר ילדים עם שמות. וגם את תביני הרבה יותר מה באמת קורה.
לבקר את ההתנהגות, לא את החברים
כשאת תוקפת את החברים, הוא מרגיש שאת תוקפת אותו, ויגן עליהם. עדיף לדבר על מעשים ספציפיים ועל הדאגה שלך.
להחזיק גבולות של בטיחות
להבין לא אומר לוותר. שעות חזרה, איפה הוא נמצא, ואפס סובלנות לנהיגה עם מי ששתה, אלה גבולות שעומדים גם כשהוא כועס. מה שמשתנה הוא הטון: גבול מתוך דאגה, לא מתוך מלחמה.
לפתוח לו עוד מקומות שייכות
חוג, ספורט, תנועת נוער, עבודה, התנדבות. כל מקום שבו הוא יכול להצליח ולהרגיש שייך מקטין את התלות שלו בחבורה אחת.
לתת לו דרך לצאת בלי לאבד פנים
תסכימו מראש על מילת קוד: אם הוא שולח לך אותה, את מגיעה לאסוף אותו, בלי שאלות באותו ערב. מתבגר שיודע שיש לו דרך החוצה, ישתמש בה כשיהיה לו קשה.
כשיש סימני סכנה
אם יש סימנים לשימוש בחומרים, כסף או חפצים שנעלמים מהבית, מעורבות בפלילים, היעלמויות או קשרים עם מבוגרים מפוקפקים, אל תתמודדי עם זה לבד. דברי איתנו. אנחנו מכירים את העולם הזה מבפנים, ונעזור לך להבין מה קורה, מה לעשות כבר עכשיו, ואם צריך, למי עוד לפנות.
במצב של סכנה מיידית מתקשרים למשטרה 100 או למד"א 101.
שאלות נפוצות
האם לאסור על המתבגר להיפגש עם חברים לא טובים?
איסור לבד מוביל בדרך כלל למאבק או להסתרה. עדיף להכיר את החברים, לבקר התנהגויות ספציפיות ולא את החברים עצמם, להחזיק גבולות ברורים של בטיחות, ולפתוח לו מקומות שייכות נוספים.
למה המתבגר שלי נמשך לחברה רעה?
בגיל ההתבגרות הצורך בשייכות חזק מאוד, והחבורה נותנת לרוב משהו שחסר: קבלה, מעמד, חופש או בריחה מכאב. כשמבינים מה הוא מקבל שם, אפשר לחפש לו מענה גם במקומות אחרים.
מה עושים אם המתבגר משתמש בחומרים?
לא להתעלם ולא להגיב בבהלה. לדבר מתוך דאגה, להחזיק גבולות ברורים, ולא להישאר עם זה לבד. דברי איתנו, ונבנה יחד את הצעדים הבאים.
מקורות
- Gardner, M., & Steinberg, L. (2005). Peer influence on risk taking, risk preference, and risky decision making in adolescence and adulthood. Developmental Psychology, 41(4), 625–635.
- Kerr, M., & Stattin, H. (2000). What parents know, how they know it, and several forms of adolescent adjustment. Developmental Psychology, 36(3), 366–380.
המאמר עזר לך?